האם הלויים נפסלים לעבודה בגיל 50?

בתחילת המאמר ברצוני לציין נקודה אישית. כאשר הגעתי לגיל 50 הרגשתי מידה רבה של החמצה. מכיוון שאני לוי ולמיטב ידיעתי (נכון לאותו זמן) הלוויים נפסלים לעבודה בהגיעם לגיל 50, הצטערתי שלא אזכה לעבוד בבית המקדש כאשר הוא ייבנה בקרוב בימינו. אולם לבסוף התברר לי שזה איננו מדויק.

ובכן, האם אכן הלוויים נפסלים לעבודה בגיל 50? לכאורה התשובה ברורה. בפרשת נשא כתוב "מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה, כל הבא לעבד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד". הוראה מפורשת יותר יש בפרשת בהעלותך: "וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד. וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם". מכאן לכאורה שהלוויים נפסלים לעבודה בגיל 50.

אולם כפי שציינתי, מתברר שזה איננו מדויק. הגמרא במסכת חולין משווה בין פסולי הכוהנים לפסולי הלוויים ואומרת: "ת"ר כהנים במומין פסולים בשנים כשרים, לוים במומין כשרים בשנים פסולים. נמצא כשר בכהנים פסול בלוים (שנים) כשר בלוים פסול בכהנים (מומין)". בשלב זה הגמרא אומרת את מה שכבר ראינו בפסוקים לעיל - שהלוויים נפסלים לעבודה בגיל 50. אלא שבהמשך הגמרא כתוב לגבי פסול שנים: "יכול אף בשילה ובבית עולמים כן? ת"ל 'לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא'. לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף". ובהמשך הגמרא שוב: "בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה ושנים פוסלין בו בד"א באהל מועד שבמדבר אבל בשילה ובבית עולמים אין נפסלין אלא בקול". כלומר מגבלת הגיל של הלוויים הייתה רק במדבר, שאז תפקיד הלוויים (בני קהת) היה לשאת את כלי המשכן בכתף, אבל כאשר נכנסו לא"י ובנו תחילה את המשכן בשילה ואח"כ את בית המקדש בירושלים, לא היו הלוויים צריכים לשאת עוד את כלי המקדש ותפקידם היה רק להיות משוררים ושוערים, ולכן מגבלת הגיל לא חלה עוד ורק כאשר אינם יכולים לשיר מחמת קולם הם נפסלים לעבודה.

ואכן, כך גם פוסק הרמב"ם: "זה שנאמר בתורה בלוויים 'ומבן חמִשים שנה ישוב מצבא העבֹדה', אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום, ואינה מצווה הנוהגת לדורות. אבל לדורות - אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין, אלא בקול: כשיתקלקל קולו מחמת הזקנה ייפסל לעבודתו במקדש. וייראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים".

כלומר, הרמב"ם אכן פוסק להלכה שלאחר שנבנה בית המקדש הלוויים אינם נפסלים יותר מחמת גילם, אלא רק כאשר מתקלקל קולם, וגם אז הם נפסלים רק משירה, אבל ממשיכים לשמש שוערים. מדברי הרמב"ם יוצא שהחיוב על הלוי לשוב מעבודתו בהגיעו לגיל חמישים היה חיוב זמני בלבד, רק באותם חמישים וארבע שנים עד שנבנה המשכן בשילה. מסיבה זו הרמב"ם לא מונה את המצווה הזו בספר המצוות, כפי שהוא מסביר בשורש השלישי: "השורש השלישי שאין ראוי למנות מצוות שאין נוהגות לדורות". מסיבה זו דוחה הרמב"ם את דברי בה"ג, שמונה את הפסוק "ולא יעבֹד עוד" במניין הלאווין.

הרמב"ן בהשגותיו מצדיק את בה"ג ואומר שלא מדובר במצווה לשעה אלא במצווה לדורות: " אין הדבר כן אבל היא מצווה נוהגת בכל הדורות כל זמן שיצטרכו הלווים לשאת משא בכתף". אמנם באופן מעשי לא נשאו את הארון בכתף לאחר הקמת המשכן בשילה, ולכן הלוויים יכולים להמשיך לעבוד גם לאחר גיל חמישים, אבל המצווה עצמה לא מוגבלת בזמן ואם יתעורר בעתיד צורך לשאת את הארון בכתף, לא יוכלו לעשות זאת לוויים מעל גיל חמישים.

מכל מקום ברור שגם לפי בה"ג והרמב"ן, שסוברים שהמצווה עצמה לא בטלה, ברור שבפועל הלוויים לא מפסיקים את עבודתם בבית המקדש גם בהגיעם לגיל חמישים.

אם נחזור לנקודה האישית שבה פתחתי, ראינו שהגיל לא מהווה מגבלה, אלא שיש נקודה אחרת שצריך לבדוק, והיא האם הלוויים ימשיכו לעבוד בבית המקדש לעתיד לבוא או שהעבודה תחזור לבכורות, אולם זה כבר נושא לדיון נפרד.